הפנים שראה ליאור ברגמן

כל כמה חודשים בשעות הבוקר או הצהריים המוקדמות של יום שישי, כאילו זה טקס, פרצוף מגולח למשעי ותספורת קצרה מחליפים זקן עבות ורעמת תלתלים; אני מסתכל בבבואה המשתקפת מהמראה הגדולה במספרה כשהעורף והצוואר עדיין קצת אדמדמים ממגע התער של סכין הגילוח החד פעמית, וזה מרגיש לי פתאום כמו לחזור הביתה ממקום רחוק אחרי תקופה ארוכה של היעדרות, או לפגוש חבר ותיק אחרי זמן רב בו לא התראינו.

"מה שלומך?" אני שואל את עצמי בדמיון, "לאן נעלמת לי? הכול בסדר?".

אני לא מחכה לתשובה. לא צריך. אני כבר יודע. עכשיו כן.

הפנים שראה ראובן ויטנברג

ראיתי אותו בפעם הראשונה, כשלא ראיתי אותו. שמעתי אותו. הוא נשמע לי רזה. שמעתי אותו צועק, שמעתי אותו מילל, שמעתי אותו אומר לי: "אני אתה, אילו רק היה לך פה, במקום חור באמצע הפנים."

השם שלו היה כתוב על עטיפות התקליטים. השם שלו נשמע כה מסעיר, כה צעיר, כה בלתי-שעיר: Black Francis. אני, ראיתי, פוסטרים, בחנות, "האוזן, "השלישית". אבל הוא לא היה שם.

היה את האיש שמצולם מהגב. והוא היה שעיר. גם במפרקת. "הגב הסמור". חשבתי בליבי: זה מוכרח להיות הוא, האיש הזה. והוא לא היה שמן. ראיתי את הקליפ ל"Here comes your man". זו לא הייתה הונאה. זו הייתה אמנות. לכולם היו ראשים גדולים באייטיז - אי-אפשר היה לדעת על הפרופורציות האמיתיות דבר.

העיוות, התחולל, שוב. זה לא משנה אם העיוות שמח או עליז, טרגי או קודר. הוא היה שם.

שמעתי שוב את דוליטל. שמעתי שוב I BLEED. דמיינתי לעצמי איש ממוצע, שלא לאמר "אמריקאי". אולי גבוה, גבוה יותר מהממוצע. מישהו כמוני.

פעם שמינית רצוף שאני שומע את Everything Is New ואני מבין שגם בעטיפה של בוסה-נובה היה קשה לדעת. אבל הפנים, הם היו ברורים. הפנים, לא הביעו זעם, לא הביעו תשוקה, לא הביעו את ה-אאוווואאניייאהההח, את הרגשות האמביולנטיים העזים, את אי-השקט המבורך, יחסי המין האסורים. הכל, היה, חבוי. בייבי-פייס שמנמן. בסופו של דבר. ראיתי את זה בקליפ Velouria. האמת נגלתה. תוך שהם מטפסים אט-אט על ההר, ראו שם את הכרס ובהופעות ברידינג באותה שנה, בהחלט אי-אפשר היה להתעלם מזה, בביצוע של Rock-Music.

האיש שאני מעריץ, האיש שלו אני סוגד, האיש שהציל את חיי בכל כך הרבה דרכים, יש לו פנים מאוד עגולים.

הפנים שראה עידן אלמוג

פגשתי אותו ב-1995, בביקור הראשון שלי בפסטיבל הג'אז באילת. אלה היו השנים בהן הפסטיבל היה עמוס במוסיקה רעננה ובקהל צעיר שירד מכל קצוות הארץ לספוג קצת ג'אז בעיר החמה.

נסעתי ביחד עם חברים מאורנית. כשהגענו למתחם ההופעות בנמל, שהיה גדוש באנשים שחם להם, בחרנו לנו פינה והתיישבנו על הרצפה לצד אחד הרציפים. זה היה המקום שלנו לנוח בין ההופעות ולאכול מלא פרינגלס, שחולק חינם לבאי הפסטיבל כחלק מיוזמה שיווקית.

בערב הראשון ניגש אלינו בחור צעיר, עטור זקן מדובלל וחבוש כובע מרופט אשר הציג את עצמו כ"יציב". הוא סיפר שהוא בן 17 מאילת, שההורים שלו גרושים ושהוא מתופף [כראייה, הציג לנו מקלות מתפוררים של תופים]. הוא עשה רושם של ברנש חיובי ומעט תימהוני, אז הצענו לו לשבת עימנו.

יציב היה מתופף סטלן ורגיש שאהב לספר סיפורים ולאכול פרינגלס. נער צבעוני ששידר הרבה אושר והרבה עצב באותו הזמן. דמות פיירו מסקרנת. הניגוד הבולט בין הצבעוניות לבין העצב העמוק שבעיניו ריתק אותי. אני זוכר שהערכתי אותו על הרגעים הארוכים בהם לקח את הזמן בכדי לחשוב בטרם דיבר.

כשהסתיים הפסטיבל נפרדנו לשלום.

שבועות לאחר מכן, היה לילה שבו לא הצלחתי להירדם [זה הפרינגלס...]. ירדתי למרתף, הדלקתי את המחשב ופתחתי את ה"צייר". הייתי עייף. מבלי לחשוב על מטרה, התחלתי לצבוע את המסך עד שהמסך נמלא צבעים, ואז התחלתי למחוק באיטיות. ניקיתי את המסך עד שבין כל הצבעים זיהיתי מבט מוכר – זה המבט של יציב!

הפנים שראתה המחסנאית

איש שמעולם לא פגשתי אבל השפיע עלי ביותר מאופן אחד. איש שהתאהבתי בתמונתו, שהתאהבתי בו עוד לפני שראיתי את פניו. אחר כך,עם השנים נחשפו עוד עובדות, הכרתי עוד פנים שלו ( פרטים ביוגרפיים או שמא סתם רכילות שהטרידה ויצרה קונפליקט בין הרושם וההתלהבות לבין האמת, או המציאות ליתר דיוק כדרכו.) הוא האיש שממנו למדתי להיות ספקנית, או אולי כיוון שהייתי ספקנית מלכתחילה נקשרתי אליו. הוא עדיין חי אז, אם כי היה כבר מאד זקן. הפנים של ברטרנד ראסל.

ההיכרות הראשונה שלי עם פניו שנשארו חרוטים כה חזק הייתה מתמונתו – הפנים החכמות שנשקפו בכריכה הפנימית של ספר ששאלתי בקונסוליה הבריטית. זה היה מאד מזמן (אני מסגירה את גילי), הייתי חיילת, מתבגרת, מתלבטת לגבי המשך דרכי ובחירותיי המקצועיות ושבורת לב מאהבה חוצה יבשות וחתונה שהתבטלה. השאלתי בספרית הקונסוליה הבריטית ספרים כי היו שם ספרים שלא היו בשום מקום אחר. השאלתי שם ספרים כי זה השאיר אותי קשורה לכאורה לאהוב הרחוק. השאלתי שם ספרים בנושאים שעניינו אותי אז - מין תערובת של פילוסופיה ומדעים, מחזות אבסורד וספרי בישול. כן נהגתי להשאיל ספרי בישול. באופן אקראי, רק בגלל הכותרת וקצת דפדוף, שאלתי ספר על מתמטיקה. לא הספר הגדול פרינסיפה מתמטיקה שלו. ספר קטן על הפילוסופיה של המתמטיקה, כתוב בפשטות וברהיטות – והבנתי. ( לא שאני זוכרת כיום משהו). והוקסמתי מהפנים. מהפנים הכעורות והמפנטות שלו. וחיפשתי עוד דברים. והוקסמתי עוד יותר. קראתי ולמדתי על הפילוסופיה המערבית וקראתי את "בשבח הבטלה" ואת "כיבוש האושר". עדיין אני אוהבת את הספרים האלה.

קצת יותר מאוחר מצאתי אהבה חדשה . ולאיש הזה (שהיה מבוגר ממני בשנים רבות, ושבדרך מקרית של חיפוש באינטרנט נודע לי כי הוא מת לפני כשנה בניו יורק שם גר כל השנים) לאיש הזה היה ספר, אסופה של מאמרים של ראסל, אותו אהב, כמוני. ולא הכרתי את העושר של התחומים שבהם עסק וכתב - על חינוך, ופאציפיזם, דת, ועוד. הוא נתן לי את הספר. אהבתי לקרוא בו, ניסיתי לאמץ לעצמי אופני חשיבה, בהירות ופשטות שלו (ללא הצלחה יתרה). הספר עבר אחר כך לבתי. הוא עדיין רלבנטי. היא נעזרה בו באי אלו בחירות משמעותיות בחייה שלה . והפנים שלו חרוטים כמו שראיתי אותו אז, על כריכת הספר. אני זוכרת את התחושה של אז: התלהבות, התרחבות לב, גילוי, אבל היום זה כבר שונה.
מוסיף דעת מוסיף מכאוב.

הפנים שראתה ג'

כי ברגע שראיתי אותך לראשונה, בשעת ערב מאוחרת לאחר יום של ציפייה (וחבלי הלידה, ובטרם תפרי הלידה) רציתי בשבילך הכל.

ראיתי אותך, בתי הזעירה (3.350 ק"ג), וידעתי שמעכשיו ועד שנפרד, זה את ואני וכל השאר. אין רגע משמעותי בחיים כמו הרגע הנהדר זה. אין פגישה בחיים דומה לזו.

רציתי רק טוב עבורך, רציתי שתהיי לי בריאה וגם לעצמך, רציתי שתהיי שמחה תמיד והשתדלתי שכך יהיה. רציתי שתהיה לך משפחה הכי חמה ואוהבת, ויחסים טובים בינך ובין האחות הגדולה שכבר הייתה אז וזו שתתווסף לך. שתלמדי ושיהיו לך חיים הכי מלאים (ושתלכי לחוג בלט, חוג נגינה).

רציתי שתסעי בארץ ובעולם, שתלכי להמון סרטים והצגות וללונה פארק ולקרקס.

רציתי המון דברים בשבילך שאת לא מאמינה כמה, כי רק אמא שיולדת את בתה יכולה להיות כל כך שאפתנית עבורה.

ברגע שראיתי אותך לראשונה, לאחר חבלי הלידה, ובטרם תפרי הלידה רציתי בשבילך הכל.

וידעתי שאני אעשה הכל כדי שכך יהיה. וילדתי אותך וגידלתי הכי טוב שידעתי.

הפנים שראה אסף

בפעם הראשונה - עומד באודיטוריום, ניצוץ קורן בים של חול. הלסת חזקה, הקו בין הכתפיים במקביל; חיים היו בך.

לרוב ובפשטות, ממש כמו בשיריך.

השעה שעת צהריים, אולם מלא ניצב מולך: מורות מעריצות עם בושם מזדקן, מבט שומר משמעת. במבטן קינאו בשפע מסביב: בנות עם ג'ינס צמוד ופס של חזייה, חמדת לילם של נעוריי. בנים מרושלים עם שמץ של גילוח, פנים עומדות איתן שלא להתרגש.
הימים ימי בית ספר, ובכיתות לימדו שירה. במסדרונות, בחוץ, הרגשנו אהבה או מין גרסת ילדות שלה, קצת לא בשלה וגם סומרת. אתה היית שם כדי לבאר, לומר כי הם קשורים, השניים, למרות מה שנלעג.
עמדתי שם, כל כך פוחד להתרגש ליד כולם, כל כך רוצה להאמין, ושקט השתרר.
דיברת חרישית כמעט. קולך היה מדוד ומשפטיך נכונים. את העצות לאהבה קראת: קח את זו עם הידיעה המסוימת על מותך, עם העיניים הכהות המוזהבות. עצמתי את עיניי כדי לדמיין לי את פניה. תמהתי איך אדע, ולמה זוהי אהבה.
לא אזכור איך נמנעתי מלבכות; וודאי הייתה בדיחה, אולי פרצוף לועג. אבל אפילו אז, ותוך כדי, ידעתי שזה זה, שהמילים נוגעות מתוך הלב. שאפשר לכתוב מתוך המיה, שאפשר ללכוד בדף כאב.

בפעם השנייה – פניך השקופות, ורידים כחולים תכולים דקים, ההליכון. עוזרת צעירה שהעלתה אותך על הבמה, החולי שמצא דרכו ליצירתך. ושוב בית ספר, הפעם של גדולים, יוקרה נוצצת מתיימרת. אולם שלם, רוחש, נתן לך כבוד: סטודנטים צעירים, כל כך גאים על שסיימו, רוצים לטרוף את העולם. סטודנטיות יפות, שמלה או חצאית, צעיף בגוון התכלת הנכון. מורים שמבטם יהיר ומצטנע בו זמנית.
וגם אני הייתי שם, בין השורות. גאה כל כך לגמור, רוצה לטרוף את העולם. הבטתי כשעלית, ניסיתי להבין. השוויתי בין עיניי לזכר דמיוני. קולך במציאות למול קולך מאז, לפני שנים.
הפעם, כך אזכור, לא הסתרתי דמעותיי. בכיתי בעיניי, על חולצתי ההדורה, בכל כוחי ונעוריי.
על בת דמותך בכיתי, שלא הרגשתי איך נמוגה. על שקולך אינו בוטח עוד.
בכיתי כי כעת הייתה לי ידיעה ברורה ומסוימת על מותך, וכי הבנתי למה זוהי אהבה.
ובכיתי כי הבנתי, ועוד אבין זאת בעתיד, שהמילים אינן תרופה, אינן מחסום או ערובה:
נגד המוות, הבגידה, כנגד קץ האהבה.

עצות האהבה הטובה: קח לך שמונה שנים. תלבש מדים, תשמח, תכאב. תתגעגע. תפשוט מדים. תיסע לטייל. תשקר לעיתים ותכעס. תאהב לצלילי המילים החיות של המשורר, ואל תדע כי הוא גוסס. תכתוב. תלמד לזהות את זו שיודעת. תלמד איך לא לבוש בדמעותיך.
שמונה שנים בין פגישה לפגישה, שתי דרכי חיים. שמונה שנים הלכנו במקביל: מסע התבגרותי, דברי ימי מותך.

עֲצוֹת הָאַהבָה הטּוֹבָה / יהודה עמיחי
עצות האהבה הטובה: אל תאהב
הרחוקות. קח לך מן הקרובות,
כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום
שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו.
קח את זו עם זר הזהב
סביב האישון האפל, שיש לה
ידיעה מסוימת על מותך. אהב גם
בתוך ההרוס, כמו הדבש
במפולת האריה של שמשון.

ועצות האהבה הרעה: בעודף
האהבה, שנשאר לך מן הקודמת,
עשה לך אישה חדשה, ועם
מה שנשאר ממנה עשה לך
אהבה חדשה,
עד שלא יישאר לך כלום.

הפנים שראה בן אביב

הפנים שראה יגאל סרנה

ראיתי את הפנים האלה מביטים בי, העומד מאחור, בבית חולים ממשלתי קטן בפוקלפה, פרו. הצטרפתי אז לפלסטיקאי אייל וינקלר ולחברו יגאל שוחט, אקס טייס, שנסעו בהתנדבות אל עיירת האמזונס הזאת, כדי לנתח ילדים עם שפת ארנבת. שפה שסועה שבמקום ההוא נחשבת למזל רע ולאות קין. כשבעים ילדים עברו בחדר הניתוח הקטן ורבים מהם ראיתי וצלמתי. אבל את הילדה הזאת ליויתי לפני ואחרי הניתוח. אולי כי היה משהו במבט שלה שביקש תמיכה וחום כאילו רצתה לדעת, טרם תורדם, שהיא בידיים טובות. צלמתי אחרי שוינקלר כבר שרטט בעט הכחול שלו על "המקום שבו נגע המלאך," אותו שטח פנים שבין האף לפה, את קוי החיתוך שיעשה בסכינו. כמין מפת נחלים מוזרה.

המבט הזה גורם לי לרצות לשוב אל פוקלפה המתוקה, החמה והעצובה כאחת מערי סיפוריו של גרסיה מארכס.

הפנים שראתה אפרת חסון

אני רואה אותם כל הזמן,
בכל פינה ברחוב ובכל שעה ביום.

בבית לא.

הם מסתכלים ויודעים עליי הכל:
מה אכלתי,
את מי אני אוהבת ואת מי סיננתי בטלפון.

לפעמים כדי להתחמק ממבטם
אני מתמקדת על האותיות והטקסט המלווה אותם.

מנסה להתנחם באינפורמציה הקרה.

פעם כבר לקחתי כמה אליי הביתה בכוונה לתלות בסלון,

אבל זה היה מוזר מדי, יותר מדי אינטימיות בחדר אחד.
עדיף שיישארו בחוץ, גם ככה עוד כמה ימים הם ינטשו,

ובמקומם יגיעו אחרים.

efchek.blogspot.com הבלוג של אפרת.

הפנים שראה ולאד

שמחתי לקראת המפגש עם ולאד וג’ני, מהאנשים שמחבבים מבלי צורך באישור החיבה על ידי היכרות עמוקה. הפעם האחרונה שהתראינו היתה לפני שנה וחצי בלימודים.

אם הייתי צריכה לדמיין את ולאד, מיד הייתי רואה את שיערו הארוך אסוף בגמלוניות, אך כשראיתי אותו הסתבר שג’ני עשתה מעשה טוב וסיפרה את שיערו לקצר וגמלוני.

דיברנו על זה כמה דקות.

לא הבנתי איך ולאד לא אומר כלום על השינוי הקיצוני שלי.

הפניתי את תשומת ליבו. הוא לא התפעל. הוא טען שתמיד הייתי ככה, ושבכל אופן כבר ראה אותי עם שיער קצר.

בזמן שג’ני ואני ניסינו להסביר לו שזכרונו מטעה אותו, הבנתי שזכרונו הוא זכרון תמונות הפייסבוק שלי.

אז הזכרון שלו בסדר גמור.

איור: Alessandro sanna

הפנים שראה שמואל ה. טסלר

הנה זה בא. זה כמו שיכול גם לא להיות. רגע מהחמקמקים האלה. בשירותים.

בדרך למעלה, ליד מדרגות העץ, חיבקתי אותה בנעימות. הייתי מאושר מהחיבה שבי. אני משתנה? זה קורה? גם לי?

השתנתי. פעם שביעית מהבוקר.

"מרק". כן מרק אני מזמין. החלטי. בלי לתת מבט בתפריט. בלי פרטים בכלל.

עוד מעט יגיע המרק והיא תחייך. אולי המרק יהיה אפילו טעים. זה מה שאני צריך אחרי הלילה הזה. הרבה נוזלים.

"איזה מרק יש היום?". "ירקות ובטטה עם שמנת".

"טרי וטעים?" לחשתי. נעים להיות שקט לידה.

הנחתי את התיק עם השעון החדש על הכיסא. רק שלא אשכח את התיק. הכל יכול להשתנות בעוד רגע. פתאום הזמן יגמר או שהדעת תוסח. אין לי כוח לפאקים הקטנים האלה. הם דופקי מצב רוח.

בעוד שעה אשכב על המיטה. ריפוד עור. שחור. הוא ילחץ במקומות שאולי יכאבו. הכי עמוק. הכי כואב. ואולי הוא ימציא לי כאבים. הוא סוג של קוסם. קוסם נפלא.

אבל עכשיו זה רק אנדרה.

מגישה לי את המרק. הוא נראה מצוין. עלים קטנטנים של סלרי צפים על מרקם זהוב. זה מזכיר את המרק של אימא. מרק ירקות שאין שני לו. עושר כתמתם. אווו אימא.

אבל הטעם של אנדרה אחר. משובח אחר.

לוגם בקצב מהיר. עד שאין נוזלים בצלחת. יבשה לגמרי.

אנדרה מתקרבת. אני מבקש חשבון.

"כבר? רק הגעת". ומתרחקת בלי לחכות לתשובה.

יש לה קעקוע על הגב. מתחיל בקצה התחת ונגמר בקצה חולצתה הקצרה.

מה יש לה שם? מה יש לה בכלל?

ביומה הראשון כאן חשבתי שאשמח להיות איתה. זה היה לא מזמן. ככה חשבתי.

היא תענג אותי ואולי גם לי יהיה מה לתת שם.

אז אמרתי לה שהיא נורא יפה.

ואנדרה, היא אמרה "תודה", וחייכה. ואולי חייכה ולא אמרה תודה .

אז אני לא ידעתי לקחת את זה לאיזה מקום. לשום מקום.

אז הלכתי. אז הנה זה כבר לא.

הפנים שראה בר

"שכבת יובש מקולף על השפתיים שרטה את המבט. העיניים, הן לא מכאן, נדמה היה שהצבע שלהן יכול להתחלף תוך שניה בין טורקיז מקפיא, לבין ניצוץ צהוב צורב (זה תלוי באור) והאישונים מורחבים תמיד (לא תלוי באור), תקועים כמו שני פנסים שחורים במרכז אינספור הבעות גמישות, שדוחקות מאחוריהן לאוּת בעיקר". ככה זה הולך כשאני מתאר את הפנים האלה שלה כפי שראיתי אותן לראשונה, כלומר מתרגם למילים פרטים ספורים שעולים בזיכרון, זאת אומרת כותב פסקה שכולה שקר מוחלט.

ואני נזכר עכשיו במקרה המשונה עליו למדנו באחד הקורסים בתואר הראשון, על אותו פגוע-ראש שיצא מתרדמתו, והוריו מיהרו לבקר ומאוד שמחו למראה בנם הער, גם אם הוא נראה להם מעט המום. לאחר שיצאו, החולה פנה לרופא ואמר לו, שמה שקרה זה עתה, היה אחד הדברים המוזרים ביותר שקרו לו בחייו. כשהרופא שאל אותו למה הוא מתכוון, הוא הסביר ששני האנשים שנכנסו לבקר אותו קודם לכן, נראים שתי טיפות מים כמו הוריו אבל הם אינם הוריו, אלא כפילים מאוד דומים למקור. הבדיקות שנעשו לאחר מכן, הובילו לאחד הגילויים המרתקים ביותר בנוירו-פסיכולוגיה של חקר תפיסת הפרצופים. הרופאים גילו שכתוצאה מהפגיעה, נוצרו נתקים במסלולים נוירולוגיים בין חלקים האחראיים על תפיסת פרצופים בראייה, לבין האזור האחראי על הרגשות. בין השאר, הגילוי הזה הוביל למסקנה שהמטען הרגשי כלפי אדם מסוים, מהווה מסננת הכרחית דרכה עובר עיבוד תפיסת פניו.

אני נזכר בסיפור הזה כי משהו שקרה פעם כנראה שיסע את הפנים האלה שלה, כלומר שיסע אותי. אמנם לא היתה פגיעה מוחית, אבל החל מנקודה מסוימת בזמן, כשהנימוס וההתחייבות כלאו אותנו יחד תחת קורת גג אחת, משהו בי החל לכרסם במורד הזיכרון, וזה שינה אותו רטרואקטיבית. הזיכרון הראשון שלי את הפנים האלה אינו נכון מן הסתם. אני יודע. אבל בשביל לנסות לכתוב את מה שכן נתפס לראשונה – לתאר שפתיים שאיטלקית וצרפתית ניגרות מהן אבל אפשר להבין רק את השפתיים עצמן, או עיניים צבעוניות שלמרות שהן "לא מכאן", הן אומרות משהו כל כך מוּכּר – כדי לכתוב את כל המילים האלה ועוד, אני צריך בעיקר להפעיל את הדמיון. דווקא בתהליך הדיווח האישי הזה, עולה פיסה של פרוזה, שכדי ליצור אותה אני צריך לחפש השראה, לטפס על פיגומי סיפורים של אחרים.

הפנים שראה ע'

הייתי בן 14. מעריץ נלהב של דיויד בואי. באותה תקופה של תחילת שנות התשעים דיויד בואי הוציא את האוסף ChangesBowie ואחריו את כל אלבומי האולפן שלו בהוצאה מחודשת. כל דמי הכיס שלי יצאו על הקלטות האלה ובעטיפה הפנימית של זיגי סטארדאסט חיכתה לי הפתעה.

דיויד בואי, אומן 1000 הפרצופים, מזיע, מחייך בחיוך כובש, נראה בדיוק כמו הילד שהתעלל בי מינית כל השנה הראשונה שלי לספסל הלימודים. ילדותי, שמח, מזמין ומתפרע.
לקח לי שנה בערך עד שהצלחתי להקשיב לשירים של דיויד באוי בלי להתחיל לתהות אם אני הומו, או הומופוב או סתם משהו באמצע.

הפנים שכמעט הרסו לי את הרוק אנד רול.

הייתי בן 15. מעריץ נלהב של דיויד בואי. שמתי את ידי על קלטת וידאו של המופע האחרון של דיויד בואי עם העכבישים ממאדים. המופע שטוני ויסקונטי בא להציל אחרי שלוש הופעות מזוויעות בלונדון שסיימו את סיבוב ההופעות העולמי. המופע בו בישר דיויד בואי בהפתעה לעכבישים ממאדים שאין להם יותר עבודה. אחרי שטוני ויסקונטי המיר את כולם לסיינטלוגיה וגרם להם לתרום את כל כספם לעמותת חברי החייזרים או מה שהם לא יהיו. באחד הקטעים מאחורי הקלעים הופיע אנג’י. אנג’י של השיר. זו ששברה למיק ג’אגר את הלב. ומה מסתבר ?

נעל. השיר אהבה הכי מדהים בכל הזמנים נכתב על נעל.

הפנים שראה עידן קיסר

עד גיל 17 הספקתי לצבור שלושה סרטים של קובריק באמתחתי: הניצוץ, התפוז המכני, ופול מטאל ג'אקט. כל אחד מהשלושה טלטל אותי לגמרי, בעט לי באיברים הפנימיים עד כדי דימום ואפילו שלא הבנתי בזמנו את משמעותם עד תום ידעתי שהם מעמידים בספק את כל מה שחשבתי שידעתי עד לאותה הנקודה. המשותף לכולם היה שם הבמאי האלמותי שהתנוסס בגאווה בפריים, שכל פעם שהוא נאמר בקול ע"י מישהו שיוויתי לנגד עיניי את שמו כתוב כרצף של כמה הברות בכתובות בפונט ארכאי שמופיעות מתישהו בדקות הראשונות של יצירותיו.

שם זה לנצח נחרת בזכרוני בד בבד עם התמונות של הילד שמפדל להנאתו במסדרון המלון, 'קורבן השיטה' שנאנס לשמוע את הסימפוניה התשיעית ולקפוץ מהחלון והחייל הממושקף עם הקסדה האנטי מלחמתית. עבורי הוא הבמאי הכי מעיז, שאומר את כל מה שכולם יבינו רק עוד כמה עשרות שנים, שלא פוסח על שום פינה אפלה, מפלח באזמל את פני גיבוריו כמו כירורג מומחה ומראה לכולם ובעיקר להם את פניהם האמיתיים ללא כחל וסרק. נפלתי שדוד אל מול האדם שביטא בצורה כה מושלמת את מורכבות הנפש של הדמויות שבסרטיו ובעצם של כולנו, שהעמיד את החברה תחת מנורת פלורוסנט ופרס אותה לחתיכות דקות במיוחד ואח"כ טרף אותן להנאתו אל מול עינינו המשתאות.

ראיתי אותו לראשונה מתישהו בסוף גיל הבגרות, על מסך הטלויזיה בתמונה שנלקחה באחד הסטים של סרטיו, תצלום זה היה עבורי מפגש ראשון עם הפנים של גאון שבדמיוני יושב לו לבדו בפסגה כלשהי, הרחק משאר הבריות המשתרכות אי שם בשיפולי ההר. הייתי רוצה להגיד שמבטינו הצטלבו אבל לא כך היה הדבר: נגלה לעיניי אדם מבוגר, מוזנח, עם שיער פרוע וזקן סמיך שנושא מבטו הצידה ונראה כמי שמרוכז עד כאב באיזשהו פיקסל בנוף שמולו, מתאמץ בשביל להביא לנו את המוצר הטוב ביותר שלו. מתחת לעיניו נגלות שקיות שנדמה שהן מכילות בתוכן את מלוא כובד יצירתו. מראהו מורכב, מתוסבך, מותש ואם הוא לא היה בנוכחות מצלמה מסורבלת הייתי יכול לחשוב שמדובר אפילו בפושט יד מהמדרחוב. התמונה הזו המחישה עבורי יותר מהכל אמן האוצר בתוכו כל כך הרבה שמסתתר מאחורי המכחול שלו ובאופן כמעט לא הוגן מרשה לנו לראות ממנו כל כך מעט, בקושי חושף את טפח פניו, זאת אחרי שהראה לנו איך הוא מבצע זאת על אחרים במקצועיות שאין שנייה לה.

אני מניח שאני סתם חמדן, שכן אחרת הוא כנראה לא היה כל כך טוב במה שהוא עושה. אם לסנדלר מותר ללכת יחף אז כנראה שלקובריק מותר לעטות זקן.