הנה זה בא. זה כמו שיכול גם לא להיות. רגע מהחמקמקים האלה. בשירותים.
בדרך למעלה, ליד מדרגות העץ, חיבקתי אותה בנעימות. הייתי מאושר מהחיבה שבי. אני משתנה? זה קורה? גם לי?
השתנתי. פעם שביעית מהבוקר.
"מרק". כן מרק אני מזמין. החלטי. בלי לתת מבט בתפריט. בלי פרטים בכלל.
עוד מעט יגיע המרק והיא תחייך. אולי המרק יהיה אפילו טעים. זה מה שאני צריך אחרי הלילה הזה. הרבה נוזלים.
"איזה מרק יש היום?". "ירקות ובטטה עם שמנת".
"טרי וטעים?" לחשתי. נעים להיות שקט לידה.
הנחתי את התיק עם השעון החדש על הכיסא. רק שלא אשכח את התיק. הכל יכול להשתנות בעוד רגע. פתאום הזמן יגמר או שהדעת תוסח. אין לי כוח לפאקים הקטנים האלה. הם דופקי מצב רוח.
בעוד שעה אשכב על המיטה. ריפוד עור. שחור. הוא ילחץ במקומות שאולי יכאבו. הכי עמוק. הכי כואב. ואולי הוא ימציא לי כאבים. הוא סוג של קוסם. קוסם נפלא.
אבל עכשיו זה רק אנדרה.
מגישה לי את המרק. הוא נראה מצוין. עלים קטנטנים של סלרי צפים על מרקם זהוב. זה מזכיר את המרק של אימא. מרק ירקות שאין שני לו. עושר כתמתם. אווו אימא.
אבל הטעם של אנדרה אחר. משובח אחר.
לוגם בקצב מהיר. עד שאין נוזלים בצלחת. יבשה לגמרי.
אנדרה מתקרבת. אני מבקש חשבון.
"כבר? רק הגעת". ומתרחקת בלי לחכות לתשובה.
יש לה קעקוע על הגב. מתחיל בקצה התחת ונגמר בקצה חולצתה הקצרה.
מה יש לה שם? מה יש לה בכלל?
ביומה הראשון כאן חשבתי שאשמח להיות איתה. זה היה לא מזמן. ככה חשבתי.
היא תענג אותי ואולי גם לי יהיה מה לתת שם.
אז אמרתי לה שהיא נורא יפה.
ואנדרה, היא אמרה "תודה", וחייכה. ואולי חייכה ולא אמרה תודה .
אז אני לא ידעתי לקחת את זה לאיזה מקום. לשום מקום.
אז הלכתי. אז הנה זה כבר לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה