ראיתי אותו בפעם הראשונה, כשלא ראיתי אותו. שמעתי אותו. הוא נשמע לי רזה. שמעתי אותו צועק, שמעתי אותו מילל, שמעתי אותו אומר לי: "אני אתה, אילו רק היה לך פה, במקום חור באמצע הפנים."
השם שלו היה כתוב על עטיפות התקליטים. השם שלו נשמע כה מסעיר, כה צעיר, כה בלתי-שעיר: Black Francis. אני, ראיתי, פוסטרים, בחנות, "האוזן, "השלישית". אבל הוא לא היה שם.
היה את האיש שמצולם מהגב. והוא היה שעיר. גם במפרקת. "הגב הסמור". חשבתי בליבי: זה מוכרח להיות הוא, האיש הזה. והוא לא היה שמן. ראיתי את הקליפ ל"Here comes your man". זו לא הייתה הונאה. זו הייתה אמנות. לכולם היו ראשים גדולים באייטיז - אי-אפשר היה לדעת על הפרופורציות האמיתיות דבר.
העיוות, התחולל, שוב. זה לא משנה אם העיוות שמח או עליז, טרגי או קודר. הוא היה שם.
שמעתי שוב את דוליטל. שמעתי שוב I BLEED. דמיינתי לעצמי איש ממוצע, שלא לאמר "אמריקאי". אולי גבוה, גבוה יותר מהממוצע. מישהו כמוני.
פעם שמינית רצוף שאני שומע את Everything Is New ואני מבין שגם בעטיפה של בוסה-נובה היה קשה לדעת. אבל הפנים, הם היו ברורים. הפנים, לא הביעו זעם, לא הביעו תשוקה, לא הביעו את ה-אאוווואאניייאהההח, את הרגשות האמביולנטיים העזים, את אי-השקט המבורך, יחסי המין האסורים. הכל, היה, חבוי. בייבי-פייס שמנמן. בסופו של דבר. ראיתי את זה בקליפ Velouria. האמת נגלתה. תוך שהם מטפסים אט-אט על ההר, ראו שם את הכרס ובהופעות ברידינג באותה שנה, בהחלט אי-אפשר היה להתעלם מזה, בביצוע של Rock-Music.
האיש שאני מעריץ, האיש שלו אני סוגד, האיש שהציל את חיי בכל כך הרבה דרכים, יש לו פנים מאוד עגולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה