פגשתי אותו ב-1995, בביקור הראשון שלי בפסטיבל הג'אז באילת. אלה היו השנים בהן הפסטיבל היה עמוס במוסיקה רעננה ובקהל צעיר שירד מכל קצוות הארץ לספוג קצת ג'אז בעיר החמה.
נסעתי ביחד עם חברים מאורנית. כשהגענו למתחם ההופעות בנמל, שהיה גדוש באנשים שחם להם, בחרנו לנו פינה והתיישבנו על הרצפה לצד אחד הרציפים. זה היה המקום שלנו לנוח בין ההופעות ולאכול מלא פרינגלס, שחולק חינם לבאי הפסטיבל כחלק מיוזמה שיווקית.
בערב הראשון ניגש אלינו בחור צעיר, עטור זקן מדובלל וחבוש כובע מרופט אשר הציג את עצמו כ"יציב". הוא סיפר שהוא בן 17 מאילת, שההורים שלו גרושים ושהוא מתופף [כראייה, הציג לנו מקלות מתפוררים של תופים]. הוא עשה רושם של ברנש חיובי ומעט תימהוני, אז הצענו לו לשבת עימנו.
יציב היה מתופף סטלן ורגיש שאהב לספר סיפורים ולאכול פרינגלס. נער צבעוני ששידר הרבה אושר והרבה עצב באותו הזמן. דמות פיירו מסקרנת. הניגוד הבולט בין הצבעוניות לבין העצב העמוק שבעיניו ריתק אותי. אני זוכר שהערכתי אותו על הרגעים הארוכים בהם לקח את הזמן בכדי לחשוב בטרם דיבר.
כשהסתיים הפסטיבל נפרדנו לשלום.
שבועות לאחר מכן, היה לילה שבו לא הצלחתי להירדם [זה הפרינגלס...]. ירדתי למרתף, הדלקתי את המחשב ופתחתי את ה"צייר". הייתי עייף. מבלי לחשוב על מטרה, התחלתי לצבוע את המסך עד שהמסך נמלא צבעים, ואז התחלתי למחוק באיטיות. ניקיתי את המסך עד שבין כל הצבעים זיהיתי מבט מוכר – זה המבט של יציב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה