איש שמעולם לא פגשתי אבל השפיע עלי ביותר מאופן אחד. איש שהתאהבתי בתמונתו, שהתאהבתי בו עוד לפני שראיתי את פניו. אחר כך,עם השנים נחשפו עוד עובדות, הכרתי עוד פנים שלו ( פרטים ביוגרפיים או שמא סתם רכילות שהטרידה ויצרה קונפליקט בין הרושם וההתלהבות לבין האמת, או המציאות ליתר דיוק כדרכו.) הוא האיש שממנו למדתי להיות ספקנית, או אולי כיוון שהייתי ספקנית מלכתחילה נקשרתי אליו. הוא עדיין חי אז, אם כי היה כבר מאד זקן. הפנים של ברטרנד ראסל.
ההיכרות הראשונה שלי עם פניו שנשארו חרוטים כה חזק הייתה מתמונתו – הפנים החכמות שנשקפו בכריכה הפנימית של ספר ששאלתי בקונסוליה הבריטית. זה היה מאד מזמן (אני מסגירה את גילי), הייתי חיילת, מתבגרת, מתלבטת לגבי המשך דרכי ובחירותיי המקצועיות ושבורת לב מאהבה חוצה יבשות וחתונה שהתבטלה. השאלתי בספרית הקונסוליה הבריטית ספרים כי היו שם ספרים שלא היו בשום מקום אחר. השאלתי שם ספרים כי זה השאיר אותי קשורה לכאורה לאהוב הרחוק. השאלתי שם ספרים בנושאים שעניינו אותי אז - מין תערובת של פילוסופיה ומדעים, מחזות אבסורד וספרי בישול. כן נהגתי להשאיל ספרי בישול. באופן אקראי, רק בגלל הכותרת וקצת דפדוף, שאלתי ספר על מתמטיקה. לא הספר הגדול פרינסיפה מתמטיקה שלו. ספר קטן על הפילוסופיה של המתמטיקה, כתוב בפשטות וברהיטות – והבנתי. ( לא שאני זוכרת כיום משהו). והוקסמתי מהפנים. מהפנים הכעורות והמפנטות שלו. וחיפשתי עוד דברים. והוקסמתי עוד יותר. קראתי ולמדתי על הפילוסופיה המערבית וקראתי את "בשבח הבטלה" ואת "כיבוש האושר". עדיין אני אוהבת את הספרים האלה.
קצת יותר מאוחר מצאתי אהבה חדשה . ולאיש הזה (שהיה מבוגר ממני בשנים רבות, ושבדרך מקרית של חיפוש באינטרנט נודע לי כי הוא מת לפני כשנה בניו יורק שם גר כל השנים) לאיש הזה היה ספר, אסופה של מאמרים של ראסל, אותו אהב, כמוני. ולא הכרתי את העושר של התחומים שבהם עסק וכתב - על חינוך, ופאציפיזם, דת, ועוד. הוא נתן לי את הספר. אהבתי לקרוא בו, ניסיתי לאמץ לעצמי אופני חשיבה, בהירות ופשטות שלו (ללא הצלחה יתרה). הספר עבר אחר כך לבתי. הוא עדיין רלבנטי. היא נעזרה בו באי אלו בחירות משמעותיות בחייה שלה . והפנים שלו חרוטים כמו שראיתי אותו אז, על כריכת הספר. אני זוכרת את התחושה של אז: התלהבות, התרחבות לב, גילוי, אבל היום זה כבר שונה.
מוסיף דעת מוסיף מכאוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה