כדי להבין מדוע נסערתי, עליי לשכוח את צדודית הפנים הנשקפת מן התצלום. בדמיוני אני משחזר תמונה אחרת, שאינה עשויה מצורות ומצבעים, אלא ממלים ומתחושות. אני שקוע במוסיקה, מאזין לתזמורת של נגני רחוב המפליאים לנגן בתשעה כלי מיתר שונים, ולפתע, על צלילי הכינור גולשת דמותה התמירה של נערה לבושה בטי-שירט, מצלמת רפלקס לצווארה, ופניה קורנים בנהרה שלווה שמתיקה את נשימתי ומעתיקה אותי ממקומי מבלי להסס לרגע. אני הולך אחריה במנהרות של המטרו.
בארוחת הערב אני מדבר על קארל מארקס, והיא מספרת על ימיה כשחקנית תיאטרון, כדוגמנית שפניה התנוססו על שלטי חוצות במוסקבה, וכמאהבת של אחד מהאוליגרכים הרוסיים. חמש שנים נדדה בעולם עם מאהבה, עד שמאס בה, והיא באה לפאריס כדי להיות לצלמת. אני חוזר לדירתי בריחוף.
בארוחת הערב הבאה מנציחה מישהי את אוזני ואת אפה. בדרך הביתה אני אומר לה שהיא הניצוץ שהעיר אותי לחיים אחרי שנה של קיפאון. אני מרגישה כגופה מהלכת, היא משיבה. אנחנו חולקים נטייה למלודרמה. אני נפרד ממנה שבור, ונשבע לעצמי לכתוב לה מכתב מדי חודש. אבנה גשר צר של מלים מעל הים, אני אומר לעצמי, ויום אחד יצעדו עליו הצבאות שלי.
חמש שנים לאחר-מכן, אנחנו שותים כוס יין אחת אחרי השנייה במסעדה איטלקית בפאריס. היא חזרה לאוליגרך, שאיבד מממונו ומזוהרו, ועכשיו ניכר בה שהיא נהנית מתשומת הלב שמרעיף עליה מחזרה הוותיק. אני מרגיש כיצד הספקנות והציניות שאגרתי במשך השנים מתמוססות ונעלמות. היופי החיוור שנשקף מן התצלום אינו דומה כלל ליופי הפראי שניבט מולי. אני מופתע לגלות ששוב אני מוכן להשליך הכל בשביל נערת החלומות שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה