הפנים שראתה מיכל וקסלר

הפנים העגומות שלו, צרובות באור ישראלי חזק. מישירות מבט, בלי בושה. כמו בן בית, כמו בן זוג, הספר הזה היה מונח ליד המיטה שלי. לפני שלוש-ארבע שנים: גרתי רחוק מת"א, הייתי לבד, ויום אחד חשבתי - הנה אני במיטה עם אייכמן. הוא מסתכל עלי במבט העקום הזה והוא שם כל יום, מהשידה למיטה ובחזרה עד שהוא חזר לתקופות ארוכות ולסירוגין למקומו בספרייה.

העטיפה הגאונית הזו היתה חלק משמעותי בקריאת הספר. לא רק שהייתי מדי פעם סוגרת אותו, מסתכלת ומנסה לקשר את הנאשם במשפט לדמות הגבר שבצילום; אלא שהפנים האלו לא מאפשרות לספר להיות סגור באמת: הוא רגיל, בודאי רגיל, אפילו דומה קצת לאבא. מסודר, מוקפד. והאור הזה - האיש שבצילום ממצמץ, הוא סובל מהסינוור, סולד מהחום, מהשוטרים המרוקאים. העטיפה הזו כופה עלי לראות את אייכמן כאדם, שום דבר כאן לא מסגיר את הזוועה או את הקלישאה - לא מדים, אפילו לא משקפי הקרן והאוזניות המוכרות.

הקרדיט על עיצוב העטיפה למיכל ודקל, הצילום הוא של לשכת העיתונות הממשלתית)