בפעם הראשונה המבט שלי נח עליה כשישבה על הספה שבמסדרון של בניין הכיתות באוניברסיטה. לבושה סוודר טורקיז, צנומה כהרגלה, רגליים משוכלות, מבט מכונס, מופנה בדקדקנות אל תוך דפי היומן. לא הייתה לי שום דרך לדעת, כפי שבטבע של כולנו לא קיימת האפשרות לדעת, כבר בהתבוננות הראשונה על סובייקטים שסביבנו - מהו הנפח שהם עתידים לתפוס בחיינו.
מאותו יום ואילך אני לא זוכרת את השתלשלות האירועים, ויש לציין שזה בכלל נס שאני זוכרת את אותו הרגע, בהתחשב ביכולות הזיכרון שלי, שלא ניחנו בוירטואוזיות יתר.
אבל ככל הנראה שתת המודע סימן באותו יום, כאילו מירקר את הרגע, כי ידע כבר אז שיהיה זה רגע בר חשיבות להמשך; היא תהיה הבנאדם הכי משמעותי עבורי בחמשת השנים הבאות.
מאז: שיחות בטלפון שנמשכות שעות, תוך כדי לעיסה והטלת שיירים לאסלה, ולילות לבנים יחד, אטומות בחדרים מוארים באור ניאון מלאכותי ושואפות אדי דבק מגע תוך כדי חיתוך קפדני של קרטוני ביצוע, וארוחות שחיתות שמסעי הכנות קולינריות קדמו להן, ונסיעות מחוץ לעיר, והרבה רגעים חד פעמיים. רגעים שבהם מכה התובנה- היא אחת ויחידה, וכמוה לא יהיו עוד.
נכנסתי לסחרחרה, והיא נותרה בשוליים. כחלק של מכונית שסועה שסופת טורנדו פירקה, מסתובבת כגרגיר אבק מסביב למוקד הכאוס. הרחקתי אותה מעלי, מבלי שהתכוונתי, ועכשיו, המחיר - קיר זכוכית שמפריד בינינו. לא באמת, וגם לא מוחשי, אבל קיים ללא סייג. לא המרחק ולא הנתק יכולים לשנות את גודל הסיגניפיקנטיות שיש לה עבורי. אני מכילה אותה בדיוק כמו בעבר, רק שעכשיו יותר קשה להסתכל בעיניים. ואין טעם ולא אמת בלומר "אני מצטערת".
עכשיו נותרתי עם הרבה געגוע, והרגשה דלוחה של כפיות טובה, וידיעה ברורה, שהיא תשוב ותהיה עבורי כבעבר, קורנת ברגעים שטומנים הבטחה, ושומטת עיניה ברגעים שלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה