לקחתי את האוטו ואותך בספונטניות, אמרתי יאללה בואי לים המלח. אמרת לי יאללה גם בספונטניות. שנינו היינו מופתעים מהספונטניות אחד של השנייה, עכשיו אי אפשר לסגת, אני מניע את עצמי, מניע את האוטו וקדימה אל השקט.
חיכיתי לשלווה הזאת אני אומר לך ולוחץ על הגז, ממהר אל השלווה, מפחד שהיא תברח. בדרך אנחנו עוצרים לקנות שני ארטיק קרח לימון, אני אוכל מהר, מטפטף קצת על עצמי, אנחנו צוחקים, איזו דביקות. ובדרך לשלווה אני עובר גמל ורואה צאן ורועה צאן ושער גדול לפניהם נכס צאן ברזל ואני מרגיש כמו בשיר של שלמה ארצי רק עם רוח שטות שטופחת על פניי, אני שם לי עמיר בניון פותח את החלון עד הסוף ומדליק מזגן חום וקור מצליפים בפניי, הניגודיות של החיים טופחת עליי. אני כאן כל כולי כאן, אבל אני רוצה להיות שם.
אנחנו עוצרים בירידות, את פורשת ידיים, שעתיים מאז שעזבתי את הבית לחפש את השלווה, וואו כמה זמן לא אכלתי שלווה אני חושב, מחייך חיוך דבילי, את חושבת שזה נחמד, אני חושב שזה דבילי. ונחמד. פקעת תיירים עוברת לידנו, מצלמת את המדבר המיוזע, וילד קטן מטפטף עם לימון משלו, הוא כל כך נהנה מהארטיק, כאילו הוא מחזיק את האוצר הכי גדול שיכולים לספק לו החיים, אני מתגעגע לתחושה הזו, הדברים הקטנים של החיים זו המתנה הכי גדולה של אלוהים. אלוהים אני חושב על אלוהים...מעניין אם גם הוא חושב עליי? לפעמים נדמה לי שיש לו שם למעלה בגן עדן מסך פלזמה ענק עם ערוצים שהוא המציא וערוץ אסי הוא הערוץ החביב עליו, מידי פעם הוא שם אותי מגביר וצוחק, מזמין את המלאכים שיבואו לראות, ואני קורץ לו דרך הטלוויזיה והוא יודע שאני כאן אבל אני רוצה להיות שם.
הגענו לים מלח הארץ, ירדנו לחוף ופרשנו את השלווה לרגלינו, את נכנסת ואני התרגלתי לשקט קשה לי להתרגל לשקט אבל אני מרגיש שמאז שהתרגלתי לעצמי הכל קטן עליי, כנס למים את אומרת, אני נכנס, המים נעימים, כאילו ילד עצום השתין לתוכם, אני נשכב על הגב וצף אל השלווה, פחד עוטף אותי, אני מרגיש מוגן מידי, אפילו לטבוע אי אפשר פה. איפה הסכנה? איפה הריגוש? איפה פה קורים הדברים? איפה מתאהבים? נפגעים? בוכים? משלימים? בתוך כל השלווה לא הצלחתי למצוא את המקום הזה, אני עוד לא מוכן. עוד לא בן אדם. אני כאן, אבל אני רוצה להיות שם.
אז חזרתי לשם והגעתי לכאן והלכתי לבקר את סבתא שלי, אני ממש אוהב אותה, אף פעם לא אמרתי לה את זה, אני חושב שמחר אני אתקשר ואומר לה. אנחנו עוברים על אלבום התמונות שלה ואט אט משחור לבן לצבעוני אני רואה איך היא הופכת מצבעונית לשח
סבתא שלי מנסה להיזכר, חלק היא שוכחת, חלק היא זוכרת, חלק היא זוכרת שהיא שוכחת. אני מסתכל על סבתא שלי ובפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שאני כאן ואני לא רוצה להיות שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה