יום רביעי, 14 באפריל 2010

הפנים שראה אסף

בפעם הראשונה - עומד באודיטוריום, ניצוץ קורן בים של חול. הלסת חזקה, הקו בין הכתפיים במקביל; חיים היו בך.
לרוב ובפשטות, ממש כמו בשיריך.
השעה שעת צהריים, אולם מלא ניצב מולך: מורות מעריצות עם בושם מזדקן, מבט שומר משמעת. במבטן קינאו בשפע מסביב: בנות עם ג'ינס צמוד ופס של חזייה, חמדת לילם של נעוריי. בנים מרושלים עם שמץ של גילוח, פנים עומדות איתן שלא להתרגש.
הימים ימי בית ספר, ובכיתות לימדו שירה. במסדרונות, בחוץ, הרגשנו אהבה או מין גרסת ילדות שלה, קצת לא בשלה וגם סומרת. אתה היית שם כדי לבאר, לומר כי הם קשורים, השניים, למרות מה שנלעג.
עמדתי שם, כל כך פוחד להתרגש ליד כולם, כל כך רוצה להאמין, ושקט השתרר.
דיברת חרישית כמעט. קולך היה מדוד ומשפטיך נכונים. את העצות לאהבה קראת: קח את זו עם הידיעה המסוימת על מותך, עם העיניים הכהות המוזהבות. עצמתי את עיניי כדי לדמיין לי את פניה. תמהתי איך אדע, ולמה זוהי אהבה.
לא אזכור איך נמנעתי מלבכות; וודאי הייתה בדיחה, אולי פרצוף לועג. אבל אפילו אז, ותוך כדי, ידעתי שזה זה, שהמילים נוגעות מתוך הלב. שאפשר לכתוב מתוך המיה, שאפשר ללכוד בדף כאב.

בפעם השנייה – פניך השקופות, ורידים כחולים תכולים דקים, ההליכון. עוזרת צעירה שהעלתה אותך על הבמה, החולי שמצא דרכו ליצירתך. ושוב בית ספר, הפעם של גדולים, יוקרה נוצצת מתיימרת. אולם שלם, רוחש, נתן לך כבוד: סטודנטים צעירים, כל כך גאים על שסיימו, רוצים לטרוף את העולם. סטודנטיות יפות, שמלה או חצאית, צעיף בגוון התכלת הנכון. מורים שמבטם יהיר ומצטנע בו זמנית.
וגם אני הייתי שם, בין השורות. גאה כל כך לגמור, רוצה לטרוף את העולם. הבטתי כשעלית, ניסיתי להבין. השוויתי בין עיניי לזכר דמיוני. קולך במציאות למול קולך מאז, לפני שנים.
הפעם, כך אזכור, לא הסתרתי דמעותיי. בכיתי בעיניי, על חולצתי ההדורה, בכל כוחי ונעוריי.
על בת דמותך בכיתי, שלא הרגשתי איך נמוגה. על שקולך אינו בוטח עוד.
בכיתי כי כעת הייתה לי ידיעה ברורה ומסוימת על מותך, וכי הבנתי למה זוהי אהבה.
ובכיתי כי הבנתי, ועוד אבין זאת בעתיד, שהמילים אינן תרופה, אינן מחסום או ערובה:
נגד המוות, הבגידה, כנגד קץ האהבה.

עצות האהבה הטובה: קח לך שמונה שנים. תלבש מדים, תשמח, תכאב. תתגעגע. תפשוט מדים. תיסע לטייל. תשקר לעיתים ותכעס. תאהב לצלילי המילים החיות של המשורר, ואל תדע כי הוא גוסס. תכתוב. תלמד לזהות את זו שיודעת. תלמד איך לא לבוש בדמעותיך.
שמונה שנים בין פגישה לפגישה, שתי דרכי חיים. שמונה שנים הלכנו במקביל: מסע התבגרותי, דברי ימי מותך.

עֲצוֹת הָאַהבָה הטּוֹבָה / יהודה עמיחי
עצות האהבה הטובה: אל תאהב
הרחוקות. קח לך מן הקרובות,
כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום
שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו.
קח את זו עם זר הזהב
סביב האישון האפל, שיש לה
ידיעה מסוימת על מותך. אהב גם
בתוך ההרוס, כמו הדבש
במפולת האריה של שמשון.

ועצות האהבה הרעה: בעודף
האהבה, שנשאר לך מן הקודמת,
עשה לך אישה חדשה, ועם
מה שנשאר ממנה עשה לך
אהבה חדשה,
עד שלא יישאר לך כלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה