יום שבת, 3 באפריל 2010

הפנים שראה בר












"שכבת יובש מקולף על השפתיים שרטה את המבט. העיניים, הן לא מכאן, נדמה היה שהצבע שלהן יכול להתחלף תוך שניה בין טורקיז מקפיא, לבין ניצוץ צהוב צורב (זה תלוי באור) והאישונים מורחבים תמיד (לא תלוי באור), תקועים כמו שני פנסים שחורים במרכז אינספור הבעות גמישות, שדוחקות מאחוריהן לאוּת בעיקר". ככה זה הולך כשאני מתאר את הפנים האלה שלה כפי שראיתי אותן לראשונה, כלומר מתרגם למילים פרטים ספורים שעולים בזיכרון, זאת אומרת כותב פסקה שכולה שקר מוחלט.

ואני נזכר עכשיו במקרה המשונה עליו למדנו באחד הקורסים בתואר הראשון, על אותו פגוע-ראש שיצא מתרדמתו, והוריו מיהרו לבקר ומאוד שמחו למראה בנם הער, גם אם הוא נראה להם מעט המום. לאחר שיצאו, החולה פנה לרופא ואמר לו, שמה שקרה זה עתה, היה אחד הדברים המוזרים ביותר שקרו לו בחייו. כשהרופא שאל אותו למה הוא מתכוון, הוא הסביר ששני האנשים שנכנסו לבקר אותו קודם לכן, נראים שתי טיפות מים כמו הוריו אבל הם אינם הוריו, אלא כפילים מאוד דומים למקור. הבדיקות שנעשו לאחר מכן, הובילו לאחד הגילויים המרתקים ביותר בנוירו-פסיכולוגיה של חקר תפיסת הפרצופים. הרופאים גילו שכתוצאה מהפגיעה, נוצרו נתקים במסלולים נוירולוגיים בין חלקים האחראיים על תפיסת פרצופים בראייה, לבין האזור האחראי על הרגשות. בין השאר, הגילוי הזה הוביל למסקנה שהמטען הרגשי כלפי אדם מסוים, מהווה מסננת הכרחית דרכה עובר עיבוד תפיסת פניו.

אני נזכר בסיפור הזה כי משהו שקרה פעם כנראה שיסע את הפנים האלה שלה, כלומר שיסע אותי. אמנם לא היתה פגיעה מוחית, אבל החל מנקודה מסוימת בזמן, כשהנימוס וההתחייבות כלאו אותנו יחד תחת קורת גג אחת, משהו בי החל לכרסם במורד הזיכרון, וזה שינה אותו רטרואקטיבית. הזיכרון הראשון שלי את הפנים האלה אינו נכון מן הסתם. אני יודע. אבל בשביל לנסות לכתוב את מה שכן נתפס לראשונה – לתאר שפתיים שאיטלקית וצרפתית ניגרות מהן אבל אפשר להבין רק את השפתיים עצמן, או עיניים צבעוניות שלמרות שהן "לא מכאן", הן אומרות משהו כל כך מוּכּר – כדי לכתוב את כל המילים האלה ועוד, אני צריך בעיקר להפעיל את הדמיון. דווקא בתהליך הדיווח האישי הזה, עולה פיסה של פרוזה, שכדי ליצור אותה אני צריך לחפש השראה, לטפס על פיגומי סיפורים של אחרים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה