היום מתה אימא. ואולי אתמול, אני לא יודע. המשפט הזה של מֶרסו, משפטו הראשון של הזר, לקח אותי כל הדרך אל המיתוס של סיזיפוס, הדבר, האדם המורד ולבסוף אל אלבר קאמי בכבודו ובעצמו- אדם הראשון.
דחיתי את הפגישה בינינו. הפעם הראשונה שקראתי את קאמי הייתה בגיל עשרים וחמש.
לאחר שנפגשנו מעל דפי הזר, במקום ובזמן שאני החלטתי, המשכנו להיפגש. המילים שייצר המוח המבריק והיצירתי שלו, כמו עפו מתותח רב עוצמה והפגיזו את המוח הלא כל כך מבריק והלא כל כך יצירתי שלי.
ובכל הזמן הזה לא ידעתי כיצד נראה האיש.
גם לא העזתי לדמיין.
ואחרי כל הספרים, הגעתי לאדם הראשון, הספר שלא הספיק להשלים ולא יכולתי יותר לדחות.
עשיתי את מה שאדם המודרני עושה כשהוא רוצה משהו. כל דבר. מקליק במחשב.
קאמי שחור לבן. הכי לא מאכזב שיש. חתיך. סיגריה בפיו. צווארון מעיל מזדקר מעלה.
כל מה שיכולתי לראות כשהבטתי בפניו, היה את הילד העני והקטן מאלג'יר.
הילד שבא ממשפחה שלא ידעו בה קרוא וכתוב, וכתב כמו שאף אחד עוד לא כתב.
ולמרות שאלבר ( ככה אני קוראת לו כשאנחנו לבד) חתיך ופוטוגני, אני לא צריכה תמונות ולא פנים ולא עיניים, ריסים או עצמות לחיים. המילים שלו יוצרות את דיוקן פניו בדרך המדויקת ביותר. אותם פנים, שאי אפשר לצלם.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקאתר קסום לחלוטין. תמשיכי במלאכת הקסמים הזו.
השבמחקנהדר.