היא אמרה לי "אני אוהבת דובים", ואני אמרתי "גם אני".
הטירונות שלי בעיצומה, אני נזכר, שברי מאמץ כמו סדקים בשמשה של ריאו, העייפות מצטברת והעצבות קיומית.
,1997 חמישי לפנות בוקר, חורף, השעה מוקדמת מדי והזריחה מאחרת לבוא. אלוהים נעדר. אנחנו עומדים ב-ח' מופתית והחיים שלי עוד כואבים מיום אתמול. שבוע שטח הסתיים מאוחר בלילה.
הסמל צורח "גבירותיי, היום יום מיוחד. לוזון יא סלבריטי אם אתה מחייך עוד פעם אחת אני דואג לזה שהתחת שלך אף פעם לא ישכח איך קוראים לי!"
ברקו הסמל.
לוזון מעביר משקל מרגל אחת לשניה וכבר לא מחייך. כשהסמל ברקו מדבר איתך, אתה בבחינת סמי-סלבריטי.
כאן, כולנו חצאי סלבריטי. סלבריטים גמורים מסכנים את השבת שלהם.
"כוסיות שלי, היום יום מיוחד מאד. מחלקה 3 ו-4 יוצאים בעוד 5 קטנות לעכו העתיקה, בטיוליות שם מאחורי הנשקיה." אנחנו הולכים להתנדב במוסד מיוחד ,הוא אומר. זה מקום מיוחד, עם צרכים מיוחדים, ואנחנו הולכים לעזור להם באופן מיוחד מאד.
בחמישי לפנות בוקר, בחורף, כשהשעה מוקדמת מדי והזריחה מאחרת לבוא אני מהרהר במילה "מתנדבים".
ואני מייחל למשהו מיוחד.
תאונת אימונים, שבוע בכלא 6, כדור תוהה. סופ"ש אחד בבית.
חיבוק.
לעכו אנחנו מגיעים בשלהי הצהריים. הנסיעה עברה בנעימים, שיכון נעימים בעכו העתיקה. מיד אח"כ פניה חדה לתוך סמטת אלונים. הים לשמאלנו, ריח רענן של משהו שאף אחד מאתנו לא מכיר עומד באוויר, ואסור לנו להוציא הגה כל עוד הסמל יושב במושב שליד הנהג. אני מנחש שזו הבריזה שמגיעה משמאל, ריח של אצות ושקט נפשי, אבל אני לא אומר מילה על זה לאף אחד. זה שלי, לגמרי שלי, ואני לא מתכוון לחלוק את זה עם אף אחד.
סמל ברקו או לא סמל ברקו.
המוסד לילדים חוסים יושב בודד במרכז חצר גדולה. נדנדות שבורות, ומגלשה רקובה. בתוך הביתן יושבים בשקט מוחלט 25 ילדים. הסמל ממהר פנימה, אומר שלום לגננות, והם נכנסים למשרד פנימי מאולתר וסוגרים אחריהם את הדלת.
"מה לא בסדר איתו, פט-פט?" שואל אותי בן חיון, ומצביע על ילד בן 32, שמחזיק דלי פלסטיק ואת חפירה מעץ כחול. רוב השיער שלו בצד אחד של הראש חסר. בן חיון, עיניים בגודל דודי בישול במטבח צה"לי תקני, לא רוצה להצביע, לא יכול להצביע, והוא מהנהן בדחיפות לכיוון הכסאות הקטנים בפינה, עשרות זוגות עיניים נועצות בנו מבט. "פט-פטון, הם כולם מפגרים..."
הם לא מפגרים, אני אומר.
"אני לא יכול להיות פה, גבר. אני לא יודע איך מדברים איתם..."
הם לא מפגרים, אני אומר.
זו לא מילה יפה, אני אומר.
כל אותו היום, עד שהשמש שקעה לה מאחורי עצי הברוש השחורים שמאחורי הביתן, צבענו נדנדות.
שיפצנו מגלשות.
בנינו סולמות, קשרנו חבלים, טייחנו חדרי שנת צהריים, צבענו בלונים בשלל צבעים.
הרכבנו מחדש מיטות שהסריחו מריח כל-כך חזק של שתן וצואה, שקשה היה לנשום.
על אחת מהן מצאתי אותה.
בן חיון, אברם, ומורדוך יצאו כולם החוצה לחמש דקות הפסקה. "סיגריה בזריז" הפך לשם קוד כאן מאד מהר.
היא ישבה על המיטה שלה, יפהפיה כמו פיה וזוהרת לא פחות. היא חייכה אלי ואמרה "אני אוהבת דובים".
לא הצלחתי להבין מה היא אומרת בתחילה כי היו חסרות לה השיניים הקדמיות, והקול שלה היה מוזר. מה שלא גרע במאום מהאוצר הנוגה הזה שהייתה.
מה?
"אני אוהבת דובים" היא חזרה, ואני התיישבתי מוקסם לידה.
גם אני.
השיער שלה היה מלוכלך, והיה בו ריח מריר. העור שלה הריח כמו חמוציות בשלות.
אני פטרי. שלום. איך קוראים לך?
היא אמרה שאיבדה את הדובי שלה ושהגננת לא יכולה למצוא אותו. היא חיבקה אותי, ככה פתאום,
ונישקה אותי בצוואר. אולי בת 5 או 6, והיא חיבקה אותי ונישקה אותי בצוואר.
הבטחתי לה שאמצא את הדובי, שאני מודאג מאד בקשר אליו גם. הוא בטוח איפשהו כאן, אמרתי לה, ושהוא בטח מחפש אותה גם. היא חייכה ואז צחקה, צחוק מתוק ונהדר. אז דיגדגתי אותה בלחיים ובסנטר, והיא לא הפסיקה לצחוק גם כשראתה שאני בוכה.
"לקבלת הסמל המחלקה תימתח להקשב! 'קשב!" לוזון צורח בגרון חנוק, ואנחנו עומדים ב-ח' מופתית והחיים שלי כואבים קצת פחות. השעה שעת ערב. באמצע החצר, הילדים עומדים סביבנו, מצדיעים ביד הלא נכונה לסמל ברקו. הכומתה שלו על הראש של הבחור עם הקרחות בצד אחד של הראש, והילד העצום הזה בן ה-32
צוחק כל-כך חזק שהריר שניגר ממנו הופך לנתזים והוא כמו ממטרה חייכנית. ברקו מתחיל לרקוד ברייקדנס מאולתר עם הגננת, ואנחנו ב-ח' מופתית, שקטים כמו גופות, יודעים שלעולם לא נזכה לראות עוד משהו כזה.
רגע לפני שעלינו על הטיוליות, אני מבקש מהסמל ללכת לעשות משהו. "מה שכחת שם, בלנובסקי?"
הבטחתי משהו למישהי.
הוא מיידע אותי שיש לי 5 דקות, ולרגע, אני לא מבין מה הוא אומר. "יש לך 5 קטנות , התכוונתי."
כן המפקד הסמל.
מתחת למיטה הפינתית בחדר כחול שמיים עם בלונים בשלל צבעים, הקירות עוד לחים ומדיפים ריח חריף של מדללי צבע, אני מוצא אותה.
"אני אוהבת דובים"
ואני אומר לה שזה צירוף מקרים נדיר, כי גם אני אוהב אותם.
דובים. אני מאד אוהב דובים. את כל הדובים שבעולם אני אוהב.
אנחנו דחוקים מתחת למיטה, אני והילדה השברירית הזו, והראש שלי מחזיק את המזרן וזה מצחיק אותה.
"מצאתי את הדובי שלי, מצאתי אותו, תודה לך פטי!" היא מצחקקת, ומראה לי.
הראש שלי מחזיק את המזרן , והיא אומרת שאני נראה כמו פטריה. פטי הפטריה.
היא מחזיקה בובת סמרטוטים של חלבנית יהודיה, שמלה גדולה ודלי פלסטיק קטנטן, ומגפיים.
איך קוראים לך, אני שואל.
"קוראים לי תמר." היא אומרת. הקול שלה צלול ולא נשמע מוזר בכלל, וחסרות לה השיניים הקדמיות, ואני מבין כל מילה.
הבובה מעוכה, ישנה ומטונפת, וחסרים לה כמה כפתורים, והשמלה פרומה. על הפרצוף העגול והמרוצה של החלבנית אני יכול לראות פנים של דוב, מצויירות בטוש סגול.
עברו מיליוני שנים מאז, ואני חושב עליה לפעמים. וזה עושה לי שמח וזה עושה לי עצוב.
עברו ביליוני שנים מאז, ואני זוכר שקראו לה תמר והיא הייתה הילדה הכי יפה בעולם.
אנחנו כבר לא עומדים ב-ח' מופתית.
לוזון עובד בהיי-טק, בן חיון נהרג באחד הצירים, אברם חזר לאדיס-אבבה, ומורדוך יושב בדרום אמריקה.
אלוהים נעדר עדיין.
:)
השבמחקהחיים מזמנים לנו רק את עצמנו.
תודה מותק.