פינת ז'בוטינסקי-אבן גבירול, איפשהו במהלך שנת 2008, מיכלי ואני מחכות ליד הלילי רוז. מיכלי בודקת הודעות כל כמה שניות ומנסה להנחות אותו לצעוד צפון מזרחה מכיוון הכיכר. אחרי כמה דקות הוא הגיע מתולתל וגבוה בכפכפי קרוקס, לא כל כך מצא את עצמו. אני עמדתי מרוחקת עדיין, בשמלה פרחונית ומגפיים, מחזיקה תיק אפור ביד, מסתכלת ומקשיבה לקולו הרשמי. זה שלימים יתברר לי, הוא עושה כשהוא רוצה להשמע רציני. החלטנו להכנס פנימה ותפשנו מקום באמצע הבר הקטנטן, יוצרים משולש סימטרי על כסאות גבוהים. אחת לכמה זמן הוא הזמין רי-פיל לכוסות היין/בירה/שוט, המוסיקה הלכה ונעשתה חדה יותר והאנשים מסביב - פחות. לאט לאט האינטונציה השתנתה. מהצד שלו. הרצינות כהתה. אנחנו בעיקר ישבנו מבושמות מול מופע ראווה. מהופנטות מסיפורים מלאי דמיון שרק הוא יודע איך מספרים, וצוחקות. שוב. ושוב. ועוד קצת.
אני לא ממש זוכרת על מה דיברנו, אבל אני מסוגלת להרגיש באופן פיסי כמעט את התהליך שהתרחש שם. איך תוך כמה שעות הלכו והתגבשו מחשבות/דמיונות/רגשות, שלא היה להם קיום בעולם, רק ממש מעט קודם. זו תחושה מופלאה, להחזיק את החלל והזמן בין הידיים ולראות אותם יוצרים צורה אחרת, שונה. חדשה בערך בחצות אחרי כמה כוסות ואווירה מצויינת, מיכלי אמרה שהיא הולכת והשאירה אותנו ישובים ובוחנים. לא ברור היה למי משלושתינו, מה אמורים לעשות לאחר ההצהרה מעוררת המבוכה שלה. עכשיו לבד.
חזרנו להגן על עצמנו, שואלים שאלות של חיים, כשזוג גברים לידנו מביט עליינו. שוב כמו כמה שעות אחורה, מנסים להרגיש איך מחזיקים את זה ככה, מהתחלה. החזקנו בלי בעיה.
כשהלכתי לשירותים הוא שילם את החשבון בלי לשאול ואמר שהולכים, אבל זה לא באמת קרה. יצאנו החוצה והתיישבנו ליד ספסל בכניסה, צמוד למקום בו עמדנו קודם, כשבאנו. הפנים שלו נראו עכשיו אחרת. מביטות בי ישר. ולא הצידה.
אם הוא עדיין לא יודע, זו הזדמנות טובה שידע, אני באמת באמת מאושרת שהיתה גם פעם שניה.
אני לא ממש זוכרת על מה דיברנו, אבל אני מסוגלת להרגיש באופן פיסי כמעט את התהליך שהתרחש שם. איך תוך כמה שעות הלכו והתגבשו מחשבות/דמיונות/רגשות, שלא היה להם קיום בעולם, רק ממש מעט קודם. זו תחושה מופלאה, להחזיק את החלל והזמן בין הידיים ולראות אותם יוצרים צורה אחרת, שונה. חדשה בערך בחצות אחרי כמה כוסות ואווירה מצויינת, מיכלי אמרה שהיא הולכת והשאירה אותנו ישובים ובוחנים. לא ברור היה למי משלושתינו, מה אמורים לעשות לאחר ההצהרה מעוררת המבוכה שלה. עכשיו לבד.
חזרנו להגן על עצמנו, שואלים שאלות של חיים, כשזוג גברים לידנו מביט עליינו. שוב כמו כמה שעות אחורה, מנסים להרגיש איך מחזיקים את זה ככה, מהתחלה. החזקנו בלי בעיה.
כשהלכתי לשירותים הוא שילם את החשבון בלי לשאול ואמר שהולכים, אבל זה לא באמת קרה. יצאנו החוצה והתיישבנו ליד ספסל בכניסה, צמוד למקום בו עמדנו קודם, כשבאנו. הפנים שלו נראו עכשיו אחרת. מביטות בי ישר. ולא הצידה.
אם הוא עדיין לא יודע, זו הזדמנות טובה שידע, אני באמת באמת מאושרת שהיתה גם פעם שניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה