1989. עיר על גבול לבנון שאותה חוצה נחל הגעתון. קולנוע "רון", כיכר העירייה, באותה קומה של אולם השמחות מעורר הפלצות בו שרה לי סולנית התזמורת של אליקו את "הבן יקיר לי" בבר המצווה שלי, האח החורג והמעט מפגר של קולנוע "הוד", שאל מול הטייטל המחייב שלו, הקולנוע השני של נהריה, זה שהקרין סרטי קראטה בשישי בצהריים, מעולם לא הצליח להתמודד. אני ונועם בני 15, שני פאנקיסטים מבית טוב. את ימינו העברנו בהמתנה מורטת עצבים מאחורי בלוני הגז עד שההורים ילכו לעבודה כדי לעלות חזרה הביתה כדי לשמוע אנרכו-פאנק בווליום שרק בית ריק מהורים מאפשר. הלילות חלפו בהליכה חסרת תכלית ברחובות העיר, בנעלי צבא, שואגים אל השמיים למודי הקטיושות את כל השירים מהקסטה הראשונה של "נושאי המגבעת", אותה קניתי ב"פיקולו", חנות המוזיקה הטובה בארץ האייטיז, רק כי אבי, הבעלים, שלף אותה מאחורי הדלפק וכמו כל מה שהריח שונה ונון מיינסטרימי, סליב ארוך שהקיף את עטיפת הקלטת מבחוץ במקרה הזה, הוא ידע מי הקהל היעד המצומצם שלו. כך היה גם עם התקליט הראשון של ה"שוגר קיובז", הרכב ניו ווייב איסלנדי שתפס אותנו בגרון ולא הירפה. בכל סיבוב של הויניל צרח אלינו הקול הנשי המוזר והכובש ששמענו בחיינו הקצרים. לקח לנו קצת זמן להבין שאת הבז'ורק מרשימת הקרדיטים מבטאים בעצם ביורק. אבל כל זה לא היה משנה. כבר היינו מאוהבים עד נימי הדם הצרים ביותר שלנו. לאהבת האמת הראשונה שלי היה רק קול ושם, רחוק ושונה כל כך. על עטיפת התקליט לא הייתה תמונה, בטלוויזיה שידרו את "בין הכסאות", MTV עדיין היה הזיה מארץ רחוקה. עד אותו ערב בקולנוע "רון", 1989. באותם ימים רחשה סצינה גועשת של להקות אינדי מקומיות ויואב קוטנר היה מעלה מדי פעם ערבי הופעות וקליפים בארץ. למרבה התדהמה, באירוע מכונן שכמותו העיר לא ידעה מאז סבא רבא זוגלובק החליט שזה רעיון לא רע לנצל את שאריות הבשר שהצטברו לו במטבח כדי להכין נקניק, הוא הגיע לנהריה. "הפליז", "כרמלה גרוס ואגנר" וכמובן, "נושאי המגבעת" מגיעים לעיר יחד עם האיש הקטן מהרדיו. אחרי ש"הפליז" ירדו, קוטנר התחיל להקרין את הקליפים הראשונים. אחרי "זיגי סטארדאסט" של ה"באוהאוס" ו NO MORE HEROES של "הסטרנגלרז", פתאום התחילו לבקוע מהמסך צלילים מוכרים. דפקתי לנועם מרפק לצלעות. "בואנה, זה השוגר קיובז, בן אדם!". זה היה BIRTHDAY, בהופעה. אחרי כמה שניות של לונג שוטס, המצלמה נסגרה על הסולנית. זו היא, ישמור השד. ככה היא נראית, היפה שלי, קסומה ומכושפת יותר משיכולתי לדמיין. עמדנו שמוטי לסת, מוכנים להוריד עבורה את הירח. אחר כך עלו "נושאי המגבעת". כשהתחיל "קול של אלוהים אחר", אחח סמליות מופלאה, ירדנו למטה לרקוד פוגו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה