לפעמים עדיף לא לגלות פנים. פנים יכולות להיות חלון ראווה של מקום שלעולם לא תיכנס אליו, חזית של שכונה שלעולם לא תוכל לגור בה שתאלץ לעבור על פניה כל יום. הנורא מכל הוא כשדווקא פנים כאלה נצרבות כקעקוע בנפש שלך ואז באמת נדפקת משהו קיצוני. אתה תראה אותן בלי שתרצה בזה, כל הזמן, ואתה תדע שהן לא מחכות לך בשום מקום, ומישהו אחר עושה את העבודה שלך. אתה תזכור אותן רק כפי שהן היו, לא שלך.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה לא היתה דרך לדעת שזו תהיה יריית הפתיחה לתקופת העינוי העצמי הכי פורה בחיי. שום דבר לא התריע באותו רגע, כל זיז בפניה בישר על יופי בלתי נגוע. פניה היו עדינות וטובות, ממש ללא כל קושי מצידה. הפה שלה... העיניים שלה... השיער שלה... הכל בה היה שלוש נקודות. היא ישבה כמה שורות מקדימה, בקצה השמאלי של החדר. וריחפה. רציתי לנשק אותה. רציתי לנשק את השפתיים האלה שנראו כמו ציור על בצק.
אבל לא הקניתי לזה חשיבות רבה באותו רגע. ידעתי שאלה רק פנים. יפות ככל שיהיו. פנים. ואז התחילו להופיע כתובות על הפנים שכיסו אותן, בתחילה רגישות, ואחר כך התווספו גם חמימות, נדיבות ושנינות. והיא כבר לא היתה רק פנים. היא היתה מישהי לאהוב. ולמרות שהיינו מיודדים בהתחלה, היא היתה חכמה מספיק לדעת שאין הרבה תועלת בגמגמן שרק בוהה בה באופן מאד קריפי.
לעולם לא רחוק מספיק, הייתי מנשק אותה עם המבט שלי. הייתי מתגנב אליה ולוקח מה שאני יכול, וחוזר במהירות לפני שהיא היתה שמה לב. מהר מאד מצאתי את עצמי מוקף בה. חושב עליה עוד קצת. מפנה בשבילה עוד קצת מקום בראש. אבל היא נעשתה רחוקה יותר ויותר. ככל שהיא לא השתנתה – נותרה עם חבר, נותרה מבוגרת ממני, ונותרה ללא כל הכרה בתפקיד כלשהו שלי בחייה, אני נעשיתי יותר חששן, נוירוטי, מופנם, מלנכולי ולבסוף גם אובדני.
כל מחשבה עליה היתה מובילה לדיון נרחב בסוגיה של "היי אתה באמת שום דבר אחרי הכל, כי אתה שום דבר בשבילה" ועוד ניסוחים דומים שעוזרים לך להישאר ער בלילה . משם הדרך היתה סלולה לעוד ועוד מיתות קטנות, עד שהחיים עצמם נראו כמו כור מצרף אחד גדול ומשעשע. ואני עוד המשכתי לחזור לפנים האלה בכפייתיות כמו מישהו שמסכל לעצמו את החיים בחדווה כי לא היה מה להפסיד. כי היא היתה הדבר היחיד ומראה אחד ממנה היה עולם שלם. זה היה הדבר הקרוב ביותר לחיים תקינים.
אני לא יודע אם אפשר לאתר את הפעם הראשונה שראיתי אותה כמקור לכל ה"טוב חייבים למצוא משהו אחר לעשות עם הזמן או שכל מה שישאר זה לרצות למות" שיק, אבל היה לי דימוי שלה – אידיאה פיקס –בראש שלי. זו לא היתה היא באותו רגע.במקומה ראיתי איזו דמות שמיימית, שיכולה לתקן אותי, שאם אני אהיה איתה אז הכל יהיה בסדר. אני אסגוד לה, היא תעשה אותי לאדם נורמלי וכולם יהיו מבסוטים.
אבל היא רק בן אדם, ואסור לתלות יותר מדי תקווה באדם אחד. רציתי להתאהב, כדי להציל את עצמי, אז ראיתי את מה שרציתי לראות. אלה לא היו הפנים שלה. אלה היו הפנים של הבתולה מרי. הייתי צריך להפנות את המבט כשיכולתי, לתת לה להיסחף משם, כי עכשיו זה מאוחר מדי, היא בכל מקום. לפעמים עדיף לא לגלות פנים.
קראתי במקרה את השטויות שלך ומה להגיד, תפסיק להתבכיין כבר אתה לא ילד קטן, אתה - בחור יהודי נורמלי (ז.א. משוגע כמו כולנו), תרד מהפנטזיה הזו שמשהי שמימית תבוא להציל אותך, אין דבר כזה, אתה לבד ביקום שאין בו אלוהים. בסיכום, קום בחור אצל קום לפעולה (מה עוד כי אין לך ברירה.)
השבמחק