הפנים שראתה ה'

עסוקה בדכדוך פנימי הגותי על מצב קיומה ועל הסיבה לגיוסה. לא מבינה ולא יודעת, רק עצב על ירוק המדמע את העיניים בכיעורו ושליחות למשרד מעושן שבראש שולחנו יושבת אשה קרואלה דווילית שמחייכת אליה עם קמטים חרוכים ועיניים שחורות שבשבילן היא שקופה כאויר, רואה את דמותה הקטנה משתקפת באישון המראתי, והיא, הדבילית משלחת אותה במבוך מפותל, קחי ימינה ואז שמאלה ותחפשי את כך וכך וכנסי למשרד שיהיה מולך. ההדרכה לא נקלטת באוזניים כי המוח טרוד במחשבות שחורות שרק העתיד יצדיק את קיומן כי כרגע הכל בסדר. והיא הולכת ימינה ואז שמאלה למשרד האחר, המשמעתי, ומבינה שבשניות אלו ממש נגזרים עליה חיי חפרפרת. וכשהיא נכנסת לחדר השני ומנסה להבין מה דרכה, לא בחיים כי את זה לעולם לא תמצא, אלא מה דרכה באותו היום, לפניה, בראש השולחן יושב אחד מבוגר ממנה בכמה שנים ויש לו כמה סמלים על הבגדים והוא מדבר על חוקים ומסדרים למרות שברור וידוע שהם לא חודרים את ההבנה של אותה אחת שמחפשת את דרכה. ותוך הדיבור של האחד המסומל מגיח לתוך החדר, פתאום, ברעש גדול, מישהו, וגליו נוגשים בה, והיא מבינה שאת זה לא תוכל למחוק לעולם. והיום היא תוהה אם אלו פניה שלה שראתה באותו הרגע בדמותו. כי אולי יש דמיון, כן יש דמיון. דיבורו מבלבל ומסיח, מלא שטויות שבעתיד, כשיהיו חברים טובים, תתרגל אליהן. והמבט היה חום ואת קרן האור שלו אולי תשווה לקוורטט איטאלינו מספר 15 שבקביעות מסמר את עור ידיה. הפה לא מפסיק לדבר דברי הבל והעיניים מדברות שפה אחרת, והוא אומר לה לבוא אחריו ומתחיל לצעוד, והיא הולכת אחריו ומבינה שכנראה, בסופו של דבר, הגיעה למקום הנכון. והדיבור ממשיך ולא מפסיק ומשמש רקע לצעדי נעלי צבא כבדות שמבינות שזה לא מקומן כי פה זה משרדים ולא שדה והנעליים האלה לא מגיעות למימושן האולטימטיבי, המימוש לו נועדו. הדיבור יוצא משפתיים ורודות שדומות לשלה אבל מוקפות בזקיקים שחורים שמתפרסים על הפנים. והפנים האלה הן לא יחידות בעולם כי יש עוד סט כזה כמעט בדיוק, של אח תאום שמתהלך גם הוא לא רחוק מכאן עם אותו אף ואותם עיניים ואותו פה ואותו שיער וכמעט אותן עצמות שמתנועעות בעולם בשני גופות נפרדים. אבל באותו הרגע עוד לא הכירה את התאום ובשבילה היה רק אחד בדמותו. ההפתעה הזו הייתה גדולה והעלימה לרגע את המחשבות הטורדות שבמקומן הגיח דבר לא מוכר וחדש, ובהבלח מהיר היא מבינה שאת הפנים האלה היא תראה עוד הרבה, אולי הרבה מידי, אבל לעולם לא מספיק.